האיש שתמיד מתאים לתיאור: על שירתה של קלאודיה רנקין
בין מצבי תודעה למצבי שיחה, בין מצבי האזנה לספיגה – כל אלה על האלימות היומיומית והגזענות שלהם, מונחים לפנינו בספר השירה הנדיר והחדש של המשוררת האמריקאית קלאודיה רנקין
מנקודת מבט מסוימת, אני יכולה להגיד שהחיים שלנו הם כאלה שנעים בין צירים של שיחה אחת לאחרת, בין דיאלוג אחד לשני. יש שיחות חולין, שאת מנהלת אגב המתנה בקופת חולים, לאוטובוס, או בסופרמרקט. במקרים אחרים, אלה שיחות נפש עם חברים, אהובים או בני משפחה. ולפעמים תפתחי בשיחה ארוכה עם אנשים זרים, או בשיחה עם עמיתים לעבודה. והמילים שבשיחות האלה נכנסות לתוך הראש שלך, נספגות בתוך התודעה ובגוף. המילים האלה, יש להן את היכולת לעבור דרכך. וכמה כוח יש במילים האלה? וכמה מהכוח הזה נספג בך? ובכל שיחה כזו, השפה שחיה בתוך המציאות של החיים שלך תמקם אותך, על הצבע, המגדר, המין והדת שלך, על ציר של הירארכיות שהשפה כמו גם המציאות מייצרות יחד.
כולנו רקמה אנושית מדברת אחת חיה, עדיין. לעתים מודעת לעצמה ולעתים חסרת מודעות. והמעבר הזה בין מצבי תודעה ובין מצבי שיחה, בין מצבי האזנה לספיגה, לשתיקה, כל אלה מונחים לפנינו בספר השירה הנדיר והחדש של קלאודיה רנקין,״ Citizen״.
יש בו בספר הרבה שקט. הטקסטים של רנקין (Rankine), שכמו נכתבו תוך כדי שיחה שנקלענו אליה כמעט במקרה, פורטים בשלווה מפירת שלווה ובשפה אמינה מציאות חיים. גם בסרטוני היו-טיוב של רנקין – שיצרה יחד עם האמן ג'ון לוקאס – יש הרבה שקט, והשקט הזה הוא מחאה מרהיבה ועוצמתית כנגד מציאות אלימה ובלתי נסבלת, תיעוד דוקומנטרי של רגעי חיים. והשקט שבשירה הזו מצליח לייצר רגשי הזדהות עמוקים, השקט ביחד עם השפה הדיווחית של רנקין, שפה שלא מנסה לשכנע אבל עושה זאת בקלות. הכאב חודר, זה שיוצא מתוך הטקסט בקריאה שלו, זה שמשתחרר ממנו והעלבון שנספג מיד באיברים. אצלי אני מרגישה את זה כמו תמיד הכי חזק בברכיים.
״Citizen״ הוא ספרה החמישי של רנקין. היא משוררת ג'מייקאנית ילידת 1963, גדלה בקינגסטון ובניו יורק. לימדה באוניברסיטאות שונות, בין היתר ברנרד קולג' ואוניברסיטת ג'ורג'יה, פרופסור לשירה בפומונה קולג'. רנקין מקפידה לסווג את השירה שלה כליריקה אמריקאית, כפי שמציינת כותרת המשנה, 'American lyric', שמופיעה תחת שמות ספריה, כאשר הספרים הם כמו מסע קצר בנפשה של החברה האמריקאית, אבל לא רק; מופיעים בו גם רגעים כאלה ממקומות אחרים בעולם. ״Citizen״ מצליח לדבר באופן די מדויק גם על המקום הספציפי הזה, כאן. ובמובן הזה מדובר בטקסט חוצה גבולות. הרי שגם כאן נערכות שיחות כאלה, בין עמיתים לעבודה, בין אשה לחברתה, גם כאן מגרש הכדורגל הוא מיקרוקוסמוס גזעני, מקום למופעי הגזענות הברורים והמובהקים שבקרבנו. בשני הספרים שלה שהצלחתי להשיג ולקרוא משולבת גם אמנות, בעיקר צילומים או רפרודוקציות.
בחרתי לכתוב על כמה מתוך הטקסטים העוצמתיים שבספר. הראשון מתאר את חוויית השכנות. אני בוחרת דווקא כותרת כזו, שאיננה מופיעה בספר, כי מדובר בחוויה שמתרחשת למעשה בין רנקין לבין השכן שלה, על אמת, Stan:
השכן קורא לשוטרים. הוא חושב שהאדם שמסתובב בחצר הקדמית של הבית הוא פורץ, גבר שחור שנראה מאיים, הולך הלוך ושוב, הוא נראה לו מוטרד או מוטרף, אוחז ומשוחח בפלאפון שלו. השכן מתקשר לבעלת הבית, שבדיוק יצאה מסרט, היא אומרת לו: לא, זה בטח הבייביסיטר, הוא חבר טוב, אתה מכיר אותו, פגשת אותו. הוא אומר לה: לא, זה לא הוא, ובכל מקרה כבר קראתי לשוטרים. מכאן ההמשך כבר ברור. כאשר רגע השיא מגיע, בחצר הקדמית, בעוד הניידות כבר נעלמו והשכן מתנצל מעומק לבו בפני הבייביסיטר, החבר של בעלת הבית כאמור, והיא שעומדת במבוכה, על המדשאה בין השכן לחבר, אומרת לבסוף: בפעם הבאה, עדיף אולי שתדבר בפלאפון בחצר הפנימית. החבר מסתכל עליה, השתיקה ארוכה, ולבסוף משיב לה: אני חושב שאני יכול לדבר בפלאפון היכן שאבחר. היא אומרת לו: כמובן, אתה צודק, כמובן.
בטקסט הפשוט והמציאותי הזה מופגנת בצורה ברורה וחזקה איך הלגיטימציה של השכן להחליט שהאיש הזה חשוד, רק בשל צבעו, חודרת באופן כמעט ישיר לתוך התודעה והשפה של בעלת הבית, שמודעת לחפותו של החשוד. ואיך היא הופכת בעל כורחה בן רגע לשליחה של הלגיטימציה הזו, ואפילו מציעה פתרון, שפוטר את השכן וכולא את החבר שעד לפני רגע שמר על הבת שלה בחצר הפנימית.
You and your partner go to see the film "the house we live in". You ask a friend to pick up your child from school. On your way home your phone rings. Your neighbor tells you he is standing at his window watching a menacing black guy casing both your homes. The guy is walking back and forth talking to himself and seems disturbed.
You tell your neighbor that your friend, whom he has met, is babysitting. He says, no, it's not him. He's met your friend and that isn't that nice young man. Anyway, he wants you to know, he's called the police.
Your partner calls your friend and asks him if there's a guy walking back and forth in front of your home. Your friend says that if anyone were outside he would see him because he is standing outside. You hear the sirens through the speakerphone.
Your friend is speaking to your neighbor when you arrive home. The four police cars are gone. Your neighbor has apologized to your friend and now is apologizing to you. Feeling somewhat responsible for the actions of your neighbor, you clumsily tell your friend that next time he wants to talk on the phone he should just go in the backyard. He looks at you a long minute before saying he can speak on the phone wherever he wants. Yes, of course, you say, of course.
הקטע הזה בקולה של רנקין מתחיל ב-07:40-
אחד המקומות שדורשים עימות עבור אדם כותב, לפחות לטעמי, הוא המקום של ההתנגדות לשפה המדוברת, ההתנגדות לאלימות שבשפה עצמה. מה שהשפה עושה ואיך שהיא עושה את המציאות כמו שהיא, איפה מתחילה המציאות ואיפה היא נעצרת על סף השפה. והמילים עצמן, איך שהן יוצאות באופן קולח ואוטומטי, ומה שהן עושות, ולמי הן עושות את זה, ומה הן מחוללות במציאות. זה אלמנט חזק מאוד בספר, כך למשל בשני טקסטים ארוכים מאוד מתוארים תוך שימוש בציטוטים מדויקים, איך על מגרשים של טניס וכדורגל מתרחשת אותה האלימות, אלימות שמכוונת אל צבע ברור. הראשון ואולי המפורסם שבהם הוא המקרה של זינדין זידאן, צרפתי ממוצא אלג'יראי, בגמר גביע העולם ב-2006 מול איטליה. זה גם היה הרגע שסגר את הקריירה עטורת ההצלחות של אחד השחקנים האירופאים הגדולים של כל הזמנים (צפו בווידיאו ארט של רנקין יחד עם האמן ג'ון לוקאס).
http://www.blackbird.vcu.edu/v9n1/gallery/ve-rankine_c/zidane-video.shtml
רנקין מספרת בראיון ל״ניו יורקר״ (http://www.newyorker.com/books/page-turner/seen-interview-claudia-rankine-ferguson )על הרעיון לכתיבת הספר הזה. היא החלה לצפות בגולף, בטייגר וודס, בעקבות שותפה לחיים חובב הגולף, והבחינה ברגעים, באותם רגעים בהם צבע מקבל התייחסות אחרת, התייחסות כזו שאי אפשר לתרגם אחרת מאשר אלימות. היא החלה לתעד את הרגעים האלה. בספר, היא מקדישה פרק ארוך מאוד לשחקנית הטניס המובילה סרינה וויליאמס. רנקין לא מחסירה פרטים ומתחקה אחריה במגרשי הטניס:
…And insane is what you think, one Sunday afternoon, drinking an Arnold Palmer, watching the 2009 Women’s US Open final, when brought to full attention by the suddenly explosive behavior of Serena Williams. Serena in HD before your eyes becomes overcome by a rage recognize and have been taught to hold at a distance for your own good.
היא כותבת – איך גוף של אשה שחורה אלופה, או אחת מפסידה, נראה בחלל שהוא היסטורית לבן? רנקין חוזרת אל זורה ניל הארסטון, ומצטטת: “I feel most colored when I am thrown against white sharp background”.
אחרי תיעוד הסיטואציות בהן צפתה, אלה שמתרחשות בתוך המגרשים, החלה רנקין לעשות זאת במציאות. היא מבקשת מחבריה הקרובים ומאנשים שפגשה: "ספרו לי על רגע בו לפתע מצאתם עצמכם שקופים או מוטרדים על ידי משהו שקרה או נאמר, ורק מאוחר יותר הבנתם ופירשתם אותו כגזענות, אבל אני רוצה שהרגע הזה יקרה ביניכם לבין חבר שלכם…"
באחד מהקטעים החזקים בספר, רנקין נוגעת בעצב חשוף שמתעורר שוב ושוב בארה"ב – שוטרים שמתעמרים, משפילים או יורים והורגים צעירים שחורים. היא מתעדת רגע אחד כזה, מעצר של איש שנקלע לסיטואציה, אדם צעיר, שלא עשה דבר בעצם מלבד לנסוע במכוניתו ולפגוש בדרך ניידת משטרה. האיש נדרש לצאת מהמכונית ולעבור את כל הדרך המשפילה, על אף שהוא לא האיש, אבל התאים לתיאור. כי הוא תמיד האיש שמתאים לתיאור.
tehila hakimi 