יַלְדוּת תפוזים

בחצר שמתחת לבניין, איפה שנגמר הדשא, היינו משרטטים בסכינים כדור ארץ עגול וגדול ומחלקים אותו בינינו. בדרך כלל עשינו את זה בחורף שבין הגשמים, החורף של הילדות נראה לי תמיד יותר קר ויותר רטוב. אחר כך כל אחד בתורו היה זורק את הסכין, נועץ אותה באדמה, מותח עד לאיפה שהיה מגיע ומשתלט על עוד שטח ספוג מים. ולא היה הבדל בין מים ליבשה, בין אוקיינוס לקרחון, כדור עגול וגדול מתחת לרגליים שלנו.
אהבתי לנצח במשחק הזה כמו בכל משחק, אבל מי שניצח נשאר לבד בעולם העגול שמתחת לבניין. מה שבטוח, זה היה המשחק היחיד שהשכן מקומה רביעית לא היה יכול להפסיק באמצע, כי אם היה מפסיד היה לוקח את הכדור שלו והולך הביתה.
 
*
 
ריח של נבלה, כל הקיץ ריח של נבלה, בין העמודים שמתחת לבניין חמש אבנים,
הבניין על עמודים ובין העמודים חיות מתות.
אני זוכרת כשהחתולה של השכן מתה
לכלב שלו קראו פוסטי
 
*
 
רדו למטה אתן עושות לי רעש
 
*
אנחנו חבורת חסמב"ה, אף אחד לא יודע על המשימות שיש לנו, אנחנו לא חוזרים
הביתה עד שמחשיך, עושים פיפי בין הבניינים, מנגבים בעלים ושותים מים מהברזים
שליד הפח הגדול. ליד המקום שבו הילד מהבניין הצמוד נשכב על הכביש בתחרות של רולטה רוסית, עד שעבר מישהו ודרס לו את שתי הרגליים. אמא פעם אמרה לי: אסור לך לשתות מהברז הזה, מה פתאום, השתגעת? נזכרתי עכשיו במילה פוליו, שזה אומר שיתוק אבל נשמע בכלל כמו משהו אחר, כי יש לזה צליל נעים ביחס למה שזה. לא סיפרתי לה שמאוחר מדי ושכבר שתיתי.
 
*
בסוכות היינו יושבים בסוכה שבחצר, וסבתא שלי הייתה מביאה כלים מלאים בדברים
שאהבתי לאכול, סבא היה תמיד מספר את אותו הסיפור על החמור ועל האונייה ואז
הם הגיעו. וּזְקָנוֹ הַלָּבָן שֶׁל סָבִי הוּא זִכְרוֹן הַשֶּׁלֶג בְּפִסְגוֹת הָרֵי הָאַטְלַס אוֹתָם לֹא רָאִיתִי
מֵעוֹלָם.
 
*
 
פעם הייתי אצל חברה, ההורים שלה גרו בקומת הקרקע והייתה להם גינה ירוקה
ושקטה. ישבנו כמה חברים מסביב לשולחן בחצר וצחקנו הרבה, כל כך צחקנו עד שאחד החברים אמר לי בואי את חייבת לראות משהו מצחיק. חצינו את הגינה והגענו עד הגדר, הגדר הייתה גדר אבן וגבוהה ממני, לא יכולתי לראות מה יש מאחוריה, הוא אמר לי תקפצי, קפצתי וראיתי שמאחורי הגדר עמדו אחת ליד השנייה מצבות של בית קברות.
 
*
 
כשהייתי ילדה חשבתי שבית קברות זה "בית גברות", אולי זה זיכרון של אחותי בכלל, לפעמים אני מתבלבלת.
 
*
 
סָבְתָא עַיישָׁה נָשְׁמָה אֲוִיר אַחֵר מְכָל גָּדוֹל שֶׁל חַמְצָן עָמַד בַּמִּסְדְּרוֹן סַבָּא אָמַר לָהּ אַל
תֵּצְאִי בְּלִי הָאֲוִיר עִם כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת מָצָא אוֹתָהּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת. כְּשֶׁדָּרְשָׁה גֵּט מֵהָרִאשׁוֹן
(דּוֹדָהּ) אִלֵּץ אוֹתָהּ לְוַתֵּר עַל בְּנָהּ בְּכוֹרָה. וִתְּרָה. אָמְרוּ לוֹ גְּרוּשָׁה אָהַב אוֹתָהּ, נָשָׂא אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁל עֲקָרוּת אָמְרוּ לוֹ גָּרֵשׁ אוֹתָהּ אָהַב אוֹתָהּ כְּגֹבַהּ הֶהָרִים חָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁל עֲקָרוּת אָמְרוּ לוֹ גָּרֵשׁ אוֹתָהּ אָהַב אוֹתָהּ כְּעֹמֶק הַיָּמִים עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁל עֲקָרוּת אָמְרוּ לוֹ גָּרֵשׁ אוֹתָהּ, יַלְדָּה לוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת. סָבְתָא שֶׁלִּי.
 
*
 
היא מתה על המדרגות של הבית שלה ושל סבא במושב. סבא מצא אותה בצהרי יום שישי כשחזר מהשדה שלו. היה להם סיפור אהבה עוד מההרים של האטלס, כבר שנים אני מסתובבת בהרגשה שאם אספר את הסיפור הזה למישהו שכותב תסריטים הוא יעשה מזה סרט, הוא אהב אותה כמו שלא אהבו כנראה אף פעם, כמו שאי־אפשר לאהוב. אחרי שמתה היה מתקשר כל יום שישי לאמא ובוכה לה בטלפון שכולם מתים. אנשים מספרים שסבא היה חזק כמו שור ופעם, עוד בכפר במרוקו, ניצח בתחרות סחיבת חמור במעלה המדרון, בסוף הוא מת כי נשבר לו הלב.
 
*
 
כשהייתי ילדה הייתה קשה לי ההפרדה בין החלומות שלי לבין המציאות. לא ידעתי
למתוח את הקו בין מה שקרה ביומיום לבין מה שקורה בחלום, בעיקר אם אלה היו
חלומות טובים. למשל כאלה על סבתא רחל שהייתה באה אלינו בכל יום רביעי
באוטובוס דן משכונת שפירא. נזכרתי שתמיד בחלומות היא הייתה מסיעה אותי לחוגים בחיפושית הישנה שהייתה להורים שלי, הייתה עושה איתי ועם אחותי שיעורי בית.
סבתא מאיפה יש לך רישיון?
 
*
 
לפעמים אני מפחדת שאהיה כמו סבתא רחל, שהייתה לבד רוב החיים שלה. בהתחלה רווקה עד גיל מבוגר יחסית ואחר כך אלמנה עד שמתה. כנראה הייתה פסוּלת חיתון ואף אחד לא יודע או לא רוצה לספר למה, לא שאני רוצה להתחתן כל כך, דווקא לא, אבל מי רוצה לחיות לבד בתוך בית?
 
*
 
לפעמים אני חושבת שמוצאי השבת היו הזמן הכי עצוב בְּילדוּת תפוזים
 
*
 
לפעמים אני אומרת את המילה רווקה מלא פעמים עד שהיא מתרוקנת מהריק שבה,
לפעמים אני זורקת אותה כנגד הקיר שמאחורי המיטה שלי עד שהיא מתפרקת לכל
האותיות שלה.
 
*
 
כשעליתי לכיתה ב' סבתא רחל נרשמה ללימודים במתנ"ס של הקשישים בשכונת
שפירא כדי ללמוד לקרוא. כשהייתה ילדה, אולי בכיתה ב' או ג', אמא של סבתא רחל
מתה פתאום. לסבתא היו אחים, אבל אבא של סבתא החליט להוציא את סבתא רחל מבית הספר כדי שתנהל את משק הבית של המשפחה. בבית בשפירא מעבר לכביש היה תמיד מסתכל עליי בית הקברות המוסלמי, איפה שתלו את י"ח ברנר. בית הקברות הזה תמיד הפחיד אותי, אבל על העניין עם י"ח ברנר גיליתי רק בשנה האחרונה. בחצר היה לסבתא רחל השסק הכי טעים שאכלתי, ולפעמים היו נכנסים לה פורצים הביתה לחפש חפצים שווי ערך. פעם אחת לקחו לה את הטלוויזיה ואחר כך אבא מצא אותה מושלכת בבית הקברות המוסלמי. אני זוכרת שכשעליתי לכיתה ג' סבתא נשארה בכיתה א', וככה היה גם בכיתה ד' וה' וכן הלאה, אני חושבת שאז זה הצחיק אותי, אולי כי גם סבתא צחקה. לפני כמה חודשים הייתי במתנ"ס הקשישים בשכונת שפירא, חבר הזמין אותי לבוא, עשו שם תערוכות של אמנות ומוזיקה, אמנים ויוצרים צעירים מהשכונה כנראה.
כשנכנסתי פנימה הכול היה מאוד יפה ואווירה שמחה, לא ראיתי שם קשישים.
 
*
 
סָבְתָא שָׁד אֶחָד נִקְרָע מִמֵּךְ אֵיךְ אֶכְתֹּב אוֹתָךְ סָבְתָא? לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר בְּחִבּוּק לֹא
הִרְגַּשְׁתִּי חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל אַלְמָנוּת עֵץ הַשֶּׁסֶק בֶּחָצֵר נָתָן לִי פֵּרוֹת מְתוּקִים
 
*
 
במקום אחר שקוראים לו חֶבְרָה אני מנסה לדבר עם אישה בחלל עבודה, יצא לך לחשוב פעם מתי יאהבו אותך, באמת, עד הסוף, קרה שלא קמת מהכיסא עד לארוחת הצהריים, למרות שאת שותה הרבה מים כל הגוף כבר הפך צורה של כיסא. אישה בחלל עבודה, החלל משתנה, העבודה משתנה, חברות קמות ונופלות, עכשיו למשל אפשר לסגור את הדלת אבל עדיין אפשר לשמוע את המכונה התלת־ממדית עובדת, זה עוזר בייצור של מודלים יחידים, זה חוסך זמן, והעלות נמוכה. נזכרתי, הייתי פעם בריאיון עבודה, הם עשו שם מכונות תלת־ממדיות כאלה, לא זכרתי שהן עושות כזה רעש, המראיין הסתכל בקורות החיים שלי ואחרי ששאל אותי כמה שאלות מקצועיות אמר לי, אז ירית פעם בנשק? אמרתי לו שכן אבל רק על קרטונים. באותו רגע הוא שאל שאלות ואני עניתי וזו הייתה תשובה שמתאימה לשאלה. אישה בחלל עבודה, אהבת פעם, אבל באמת ועד הסוף? את הרעש של המכונה התלת־ממדית את כבר לא שומעת, זה רעש שאת מתרגלת אליו אחרי כמה חודשים, כל הקירות הם קירות גבס ככה ששומעים הכול, כל מה שאת אומרת, שומעים את האנחות אם יש כאלה. אישה בחלל עבודה. את שומעת גם את הצפצופים של השער, זה שער של כניסת ספקים, לקוחות, עובדים ושליחים של DHL , יש כאלה שמאבדים סבלנות אז נוסף על הצפצוף הקצוב של השער הם מצפצפים בצופר של האוטו, מישהו מתישהו פותח להם. אישה בחלל עבודה לפעמים אני חושבת להתחיל את הסיפור מכאן, "אישה בחלל עבודה" שיש לה צורה של כיסא כי היא בדרך
כלל לא קמה עד לשעה של ארוחת הצהריים ויש לה הפרעות של קשב, ומכל הצפצופים והרעשים והדיבורים במיוחד מפריעים לה האנשים, אישה בחלל עבודה, יצא לך פעם להיות במצב אהבה ולא במצב של היעדר? החלל משתנה, האנשים משתנים, העבודה מתגברת או משתנה גם היא, לפעמים משפצים את המשרדים, לא בהכרח את המשרד שלך, אבל לפעמים משפצים, מוסיפים עציצים מאיקאה, כאלה שלא צריך להשקות. מכניסים תוכנה חדשה שתנהל את המלאים, את התהליכים, שתנהל את הקבצים, שתנהל את הכול בעצם.
 
*
 
אני מנסה להיזכר בקול שלהם ולא מצליחה. אני זוכרת שפעם שאלתי את אמא שלי
למה סבתא וסבא צועקים כל הזמן כמו בטלוויזיה, אחותי הקטנה הייתה קוראת לזה
קלעדינה וזורקת קלמנטינות כמו שהם זרקו בטלוויזיה אבנים. אמא ענתה לי שהם לא
צועקים, ושככה מדברים את השפה הזאת. ותמיד כשהיינו חוזרים מהמושב היה נתפס לאמא החחח והעעע האלה שהייתה מדברת אותן עם סבא וסבתא, נתקעו לה בתוך העברית הרגילה, והיינו צוחקים עליה עד שהשתחררו לה האותיות.
 
*
 
לפעמים אני חושבת שמוצאי השבת היו הזמן הכי עצוב בְּילדוּת תפוזים
 
אִמָּהוֹת בָּלְעוּ לְשׁוֹנוֹת
אָבוֹת שָׁתְלוּ עֵצִים בַּבִּצּוֹת
אוֹ מֵתוּ.
יְלָדִים שָׁכְחוּ, שִׂחֲקוּ בֵּין קוֹצִים,
פָּתְחוּ מִכְתָּבִים וְקָרְאוּ בְּקוֹל מִבְּלִי לְהָבִין. ■
 
 
מתוך: גרנטה, גיליון 3, קרוב לבית.
מודעות פרסומת

רוצים אותך אישה

 

הֵם רוֹצִים אוֹתָךְ אִשָּׁה
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא שׁוֹתֶקֶת
אִם אַתְּ אִשָּׁה מְדַבֶּרֶת
עָדִיף שֶׁתִּלְחֲשִׁי מִלִּים
רָצוּי מִלִּים שֶׁיִּהְיוּ נְעִימוּת
(לַתָּכְנִית הַמְּתָאֵר הַכְּלָלִית).
הֵם רוֹצִים אוֹתָךְ אִשָּׁה מְהַנְהֶנֶת
אִשָּׁה מַקְשִׁיבָה, מְכִילָה, אִשָּׁה רְגוּעָה
לֹא אִשָּׁה צוֹעֶקֶת, אוֹ אִשָּׁה כּוֹעֶסֶת
הַמְּדִינָה מַעֲדִיפָה אוֹתָךְ אִשָּׁה נְשׂוּאָה
זֶה יוֹתֵר נוֹחַ בִּשְׁלִיחַת הַמִּכְתָּבִים
וּבַשְּׁלִיטָה הַכְּלָלִית בַּדְּבָרִים.
אַחַר כָּךְ, הֵם רוֹצִים אוֹתָךְ אִשָּׁה מַצְלִיחָה
(אוֹ זוֹנָה אוֹ אִשָּׁה בַּאֲדָמָה)
זֶה כָּתוּב בְּכָל הָעִתּוֹנִים, וְגַם בַּטֶּלֶוִיזְיָה
אִשָּׁה שֶׁעוֹבֶדֶת קָשֶׁה בַּבַּיִת, וְגַם בַּמִּשְׂרָד,
אִמָּא, אֵשֶׁת אִישׁ וְאֵשֶׁת קַרְיֵרָה,
אִשָּׁה לְהַעֲרִיץ אוֹתָךְ, אֵשֶׁת חֵיל מִי יִמְצָא בְּךָ-
יְמָמָה אֶצְלֵךְ בְּיָדַיִם הִיא שְׁתַּיִם
שֶׁלֹּא נְדַבֵּר עַל הַלֵּילוֹת.
הֵם עֲדַיִן מַעֲדִיפִים שֶׁתִּשְׁמְרִי עַל קוֹל נָמוּךְ וְרַךְ,
בַּבַּיִת וְגַם בָּעֲבוֹדָה, לֹא צָרִיךְ לָקַחַת הַכֹּל כָּל כָּךְ אִישִׁית
צָרִיךְ לָדַעַת לְהַפְרִיד אֶת הָרְגָשׁוֹת מֵהַמִּקְצוֹעִי,
הֵם מַסְבִּירִים לָךְ בְּקוֹל נָמוּךְ.
הֵם רוֹצִים אוֹתָךְ הָאִשָּׁה שֶׁלָּהֶם בְּבַעֲלוּת, יֵשׁ חוֹזֶה וְיֵשׁ עֵדִים,
הֵם לֹא רוֹצִים שֶׁתַּעַבְדִי, אַחַר כָּךְ הֵם רוֹצִים שֶׁתַּעַבְדִי,
אַתְּ כְּבָר עוֹשָׂה אֶת שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ הַמִּשְׂרוֹת,
הֵם מַרְבִּיצִים אוֹ צוֹעֲקִים אוֹ מְקַלְּלִים, הֵם מַבְטִיחִים
זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה, לִפְעָמִים הֵם מְאַיְּמִים שֶׁיִּרְצְחוּ אוֹתָךְ
הֵם מְטֹרָפִים מֵרֹב כַּמָּה שֶׁהֵם רוֹצִים אוֹתָךְ אִשָּׁה שׁוֹתֶקֶת,
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא לֹא מְדַבֶּרֶת,
הֵם רוֹצְחִים אוֹתָךְ בַּחַיִּים וְרוֹצְחִים אוֹתָךְ
כָּכָה הֵם רוֹצִים אוֹתָךְ, אִשָּׁה שׁוֹתֶקֶת
אִשָּׁה בַּאֲדָמָה לֹא מְדַבֶּרֶת

שירה עברית

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי,
אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עַל רֶצַח
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הָאֵם
אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עַל רֶצַח בִּכְלָל

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי,
אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עֲלֵיהֶן מִן הַצָּד
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵן נִרְצָחוֹת מִידֵי יוֹם, בָּרְחוֹב, בַּבַּיִת
וְהֵם, מַמְשִׁיכִים גַּם לִרְצֹחַ אֶת הָאָב

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת
עַל הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי, עֲלֵיהֶן בִּלְבַד
מֵאֲחוֹרֵיהֶן אֲנִי רוֹאָה שׁוּב אֶת הַגּוּפוֹת
מֻטָּלוֹת בֵּין הַשּׁוּרוֹת הַמְּבֻזּוֹת

וַאֲנִי לֹא מְזַהָה אֶת הַפָּנִים
הֵם לֹא מְזַהִים אֶת הַפָּנִים
שׁוֹעֲטִים קָדִימָה, אָחוּזִים, קְשׁוּרִים זֶה בְּזֶה בְּחֶבֶל עָשׂוֹרִים
אֲנִי לֹא שׁוֹכַחַת אֶת הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי:

אֲנִי חוֹלֶמֶת עֲלֵיהֶן בַּלֵּילוֹת
פִּיּוֹתֵיהֶן מְלֵאִים שִׁבְרֵי זְכוּכִיּוֹת
וְהֵן נוֹטְפוֹת אֶת הַחֶסֶד
וְהָעִבְרִית שֶׁלַּהֵן דָּם

שלוש מחשבות על הרומנים הנפוליטניים לאלנה פרנטה

2017 נפתחה אצלי בציפיה לספר הבא ברומאנים הנפוליטניים לאלנה פרנטה,
כמה דברים שכתבתי אחרי הקריאה בספר השני, אבל לא פרסמתי בסוף.
שלוש מחשבות:

מי הבדיה?

ב'חברה הגאונה' וגם בספר שממשיך אותו, 'הסיפור של שם המשפחה החדש', פרנטה פורסת סיפור שארוג סביב חברותן של שתי ילדות, לילה ואלנה. שתיהן בנות נאפולי, הסיפור מתחיל בשכונה, הבנות גרות בבתי הוריהן, אנשים פשוטים בני מעמד הפועלים. אנשי עמל. הספר הראשון מלווה את הילדות מגיל ילדות ומשחקים בחצר הבית אל ההתבגרות וההתאהבויות הראשונות. הספר השני כבר מלווה את שתיהן אל תוך תחילת חייהן הבוגרים. אחד מההישגים הגדולים של הספר הראשון, וגם לטעמי משמש כאמצעי לשמר איזה מתח, היא התחושה שאולי באיזשהו אופן, לילה איננה דמות אמיתית בסיפור. אלא בעצם היא בדיה, שאלנה בודה. היופי שבכניסה אל הסיפור של שם המשפחה החדש, מצוי בתחושה שעכשיו ההרגשה היא שהבדיה היא אלנה ולא לילה. או אולי שתיהן בדויות? בכל פעם מכיוון אחר? יתכן ושתיהן בודות זו את זו, או אולי את עצמן. רוב הסיפור שתיהן עומדות זו מול זו כשתי אפשרויות בחירה שיש לנשים מרקע כשלהן בנאפולי, בעולם.
הישג משמעותי נוסף שטמון ברומאן הזה לטעמי הוא האפשרות להעמיד סיפור בו הדמויות העיקריות הפועלות בו הן נשים, ואלה מושפעות מנשים, כלומר בסיפור חייהן ואיך שזה מתקדם, הן פועלות זו מול זו, הדמויות החזקות בחייהן הן האמהות שלהן והמורות שלהן, הנשים בחייהן. גם אם אביהן הוא זה שיחליט אם ימשיכו ללמוד או יישארו בבית לתמוך בעסק המשפחתי, המנוע הפנימי שמניע את חייהן מוזן בדלק שנותנות לו הנשים שבחייהן.
הגברים בחייהן ובסביבתן, הרבה פעמים: לא החלטיים, אלימים כלפיהן וכלפיי סביבתן, מצויים בסטרס תמידי, לא מעט הם חסרי אחריות, בוגדניים ומאכזבים. אך למעשה הם מהווים רק תפאורה ללב הסיפור ולמניעים שמקדמים את הדמויות ובכך את עלילת הספר.

המרחק שנכפה בעזיבה

שתי החברות, לנו ולילה תלמידות מבריקות, ובבית הספר, מחזיקות בציונים ובהישגים הגבוהים ביותר. מי מהן היא החברה הגאונה?
להמשיך ללמוד אחרי כיתה ח' במקרה שלהן נחשבת פריבלגיה, בשכונה בה גדלו, בצד הזה של העיר, וכן בגלל העובדה שהן בנות. בשכונה מדברים בדיאלקט, בבית הספר התיכון וכן גם בלימודי ההמשך מדברים בשפה האיטלקית הגבוהה. בסוף כיתה ח' המורה של לנו ולילה מצליחה לשכנע את הורייה של אלנה בתו של שוער העירייה, שזו תמשיך ללמוד, ואילו לילה, נשארת לעזור לאביה ואחיה בסנדלריה המשפחתית. אלנה אם כן, היא זו שעוזבת וככל שמעמיק הספר השני אל תוך חייהן הבוגרים כך המרחק שנפרס בינה לבין הבית והשכונה הולך ומתארך, נחשף המחיר שבעזיבה. אלנה כבר לא מדברת בשפת הדיאלקט באופן יום יומי, ובשובה הביתה אלנה כמעט כופה על עצמה להתנהל כמו בהצגה. יש לא מעט רגעים לאורך הספר שאלנה ממש תקועה בין לבין, מתנדנדת באוויר ואין לה מקום. היא זרה בסביבתה החדשה, נטע זר, וגם בביתה שלה כבר לא מוצאת מקום. בקריאה בספר יצא לי לא מעט לחשוב על הוריי ובפרט על אמא שלי. שעזבה את הבית בגיל הזה, בכיתה ח', ונשלחה ללמוד בפנימיה לתלמידים מחוננים בירושלים, עזבה את המושב בו חיו הורייה והקהילה ממנה באה, עולים ממרוקו, חקלאים שהתיישבו על אדמה בנגב המערבי, עזבה כדי לזכות בהשכלה טובה. נזכרתי בסיפורים של אמא, על הלילה הראשון בפנימייה בירושלים, ועל המפגש עם ילדים עירוניים שהגיעו לכיתה ח' אחרי שהיו להם הזדמנויות אחרות עד אותו רגע. דרך הסיפור שממשיך להעמיד זו מול זו את שתי החברות, בין אם הן רחוקות או קרובות, את הבחירות שלהן, ואת מצבן בתוך הקהילה בה הן חיות, הולך וחוזר ומסתמן שוב ושוב המרחק שנכפה בעזיבה של השכונה וזה ממשיך להופיע בכל פעם שקורה משהו משמעותי בחייהן של מי מהחברות או בביקור של אלנה בשכונה, או להפך בביקור היחיד של אמה שלה אצלה. מחיר העזיבה כבד, יש בו כמעט מין עזיבה של עצמך. אני שואלת את עצמי, ואומרת, חייבת להיות גם אפשרות אחרת, להביא את האפשרויות וההזדמנויות אל המקומות ולא להוציא את האנשים אל ההזדמנויות שמנתקות אותן מהבית בגיל כל כך צעיר.

על הספרות

אלנה המתבגרת כותבת רומן ראשון בגיל צעיר, אחרי שכבר עזבה את נאפולי, ונמצאת בלימודים הגבוהים בעיר רחוקה מהבית והשכונה. ספרה הראשון, מתפרסם כמעט מייד אחרי שמגיע אל הוצאת ספרים חשובה. ליבו של ספרה הראשון מבוסס על סיפור קצר שכתבה לילה בבית הספר היסודי, או אולי נכון לומר בהשראתו, אבל כשזו שולחת אל לילה את הספר או מדברת איתה עליו, ומזכירה לה את הסיפור שכתבה בבית הספר היסודי ועליו מבוסס הרומן הראשון שלה, לילה בכלל לא זוכרת את הסיפור, וחייה כבר עמוסים בדברים חשובים הרבה יותר, היא מגיבה בביטול מוחלט.
מה מקומה של הספרות בחייהם של האנשים? ובכלל איך זו יכולה לתאר את החיים שלהם, אם אלה שכותבים אותה לעיתים קרובות, נמצאים רחוק מאיפה שהחיים האלה מתרחשים? מי כותב את הספרות על החיים ומי חי אותם?
פרנטה מעמידה שוב זו מול זו את שתי החברות, זו שעזבה וזו שנשארה ושואלת שאלות חשובות על אפשרויות שיש לנשים, על התפקיד שלהן זו בחייה של זו, על המחירים שהן משלמות ועל מקומה של הספרות ומהיכן זו נכתבת.

מחשבה על דמות, על תהילה של עגנון

על תְּהִלָּה

הם קראו לי על שמך וקיוו שאצא שתקנית כזו, כמותך, וזה רק קצה הסיפור, אודות שתינו, אבל ככה זה התחיל בשבילי, שם מצאתי אותך בפעם הראשונה, בתוך הסיפור שהוריי סיפרו לי, אודותיי, אודותייך, ושמי אַחֲרַיִךְ. אולי בכלל קראו לי בשמך בגלל הלה הזו של התהילה או אולי רק בזכות הל' עצמה, בכל מקרה, בלי קשר לצליל, או להברה, הבחירה כבר נעשתה. נקראתי על דמותך. זה בכלל קשור אליהם ולא אליך, אבל תראי, עכשיו מוצאת עצמי עם כל הסיפור הזה תְּהִלָּה, עם התקווה הזו לשתיקה, מאחר וכבר התחלנו לספר את הסיפור שיצא מתוך הסיפור, שאגדל להיות שתקנית קצת, כך הם קיוו, ואולי גם צַדֶּקֶת, אבל כל ילדה שנולדה, נולדה ככה, צַדֶּקֶת. והנה בפגישה הפומבית הראשונה שלנו אני על הבמה מאחורי מיקרופון ובוחרת לספר, איזו מן דמות את תְּהִלָּה בשבילי. בהתחלה, קראתי. ואני זוכרת את עצמי חושבת, בינך לביני, איך אפשר בכלל היה לקרוא אותי על שמך, כי איך שנולדתי כבר נכפתה עליי דמותך. תְּהִלָּה, לפעמים אני חושבת שנולדתי בת מאה וארבע בחיי. ובכלל לא הבנתי את הסיפור, לא בהתחלה, התחלתי והפסקתי לקרוא אותו פעם אחר פעם, אולי מתוך ההתנגדות ללמוד מהר, אולי כי חזרת וביקשת ממני ללכת, ואולי התחלתי בקריאתו, בקריאתך, מאז שאני זוכרת את עצמי קוראת, וקראו לי בשמך. זה כנראה הסיפור הראשון ששמעתי אודותיי ואודותייך, ונשארנו ככה, קשורות, מאז. מתי הייתה הפעם הראשונה שקראתי עלייך ממש בסיפור כמו שכתבו אותו, אני לא זוכרת אבל בטח זה היה בבית הספר היסודי, איך אפשר לקרוא על תְּהִלָּה בבית הספר היסודי? איזה מן רעיון זה. אחר כך אני זוכרת באיזה אוהל בצבא, מישהו אמר לי שגם לחברה שלו קוראים תהילה ושאל אותי בהתלהבות אם גם לי קראו תהילה בגלל הסדרה fame, וכל כך לא רציתי לבאס אותו, כי הוא כבר היה בתוך תחושת השותפות והריקודים והפתיח כבר התחיל לנגן, אמרתי לו כן ברור. אבל חזרתי אל הסיפור, והרהרתי בך שוב תְּהִלָּה, הרי אי אפשר לתאר בכלל מי זו תְּהִלָּה, שבקריאה אחת, מתי שהוא, קראתי איך כל מה שביקשה היה למות עם סליחתה ועם מחילתה, ואיך האסונות שפקדו אותה, רק פקחו, אני חושבת את עיניי, את האסונות גיליתי רק מאוחר יותר בקריאה בגיל העשרים עד הסוף, כי משהו לפני כן סירב להישאר עד הסוף, ואיך עברת את כל אלה, איך עברתן את כל אלה, למדתי גם על חיי הסבתות שלי שקראו לי בשמך תהילה.

שוב ושוב קראתי בתְּהִלָּה; ועכשיו אני מבקשת (ברשותכם) להתקרב יותר אל הסיפור, כי אחרי כל הקריאות, הבנתי שכנראה לא פגשתי בה עד שלא עזבתי לחלוטין את הסיפור וחזרתי אליו, כי בכל עזיבה היא נעזבה ממני, ואחר כך פגשתי בה שוב ושוב בדרכי אל המחשבה, בדרכי כנראה אל לב הסיפור, וגם הדברים האחרים שאני עושה חוץ מהקריאה בה בתְּהִלָּה. אז עזבתי וחזרתי אל הסיפור וחזרתי אליה, וניסיתי ללמוד ממנה את כל מה שניסתה לומר, למדתי על החסד. כי החסד, לא יכול להתקזז עם חסדים בתמורה וכל אחד אם כשירצה לעשות חסד ינסה לגמול כתמורתו או לקחת, מה יהיה עליו ומה על החסד? ולמדתי על החיים או בסיפור, וכבר לא סופרת מילים אולי חוץ מאשר את אלה שכותבת, וקוראים לי בשמך תהילה, מישהו אחר כתב שם את המילים הנספרות, ומי עושה היום חסד איך שהוא בלי הקיזוזים? שאלתי את עצמי ועזבתי. וחזרתי אל הסיפור, וקראתי שגם אם אני רואה אותם נוטים, גם אם כולנו נוטים, נגד חמורים או סוסים או הולכי בטל או כל מחדשי החידושים ממש עכשיו אני יכולה לראות אתכם נוטים, הולכי בטל ומחדשי חידושים והנה השמש נכבשת בעננים, ולא עבר הרבה זמן והנה לא הבחנתי בך שוב, כשעזבתי אותך בתוך הסיפור כי הלכתי לדרכי, וקראו לי בשמך תְּהִלָּה, אַחֵר קרא לי נערה, וניסיתי להסביר, נולדתי בת 104 שנה ואני בלי הריקודים, אחר כך מאוחר יותר, כשחלפת אותי, או חלפתי אני, על פני דמותך, למדתי, שאין הסיפור, או המעשה, מציבים שם את הדמות כדי שתהיה לי עזר כנגד והוא חוזר ומדגיש: כי מה בין זו או האחרת? ומה בין המחדשים לבין הבטלים, וכל זה בכל פעם בקריאה מחדש, ולפני שעברתי את ששת העמודים. והתנור הרדיאטור שלי כמו זה המטולטל עומד במרכז החדר, עכשיו חורף, בתחילה אני מתעטפת, אחר כך מתחילה לטלטל אותו מחדר השינה אל הסלון, ולומדת שכל אדם, ככה כתוב, בקולך, וקורא לי מישהו בשמך תהילה, ככתוב, כל אדם, נועד לו להכיר את מי שיכיר ובאיזה זמן שיכיר אותו ובאיזה סיבה שיכיר אותו, אז באתי וחזרתי אל הסיפור, וספרתי בי את הזמן הזה בניסיון להפסיק לספור את הזמן שיבוא. אחר כך בקריאה הכי מאוחרת לפני זו האחרונה, ככתוב, כצרוב, באו אל העיר הזו, כל הָעֵדוֹת, אל המקום הזה ויש אלה שעוד לא מצאו בה את מקומם.

 

 

העצב

בַּסּוֹף אָמַרְתָּ לִי
אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים אֵיפֹה שֶׁהָעֶצֶב
וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאֵי פַּעַם קָרָאתִי אוֹ שָׁמַעְתִּי
לֹא הֵכִינוּ אוֹתִי לְמִקְרֶה כָּזֶה.
כָּל הַשִּׁירִים אֶל הַגּוּף הַשֵּׁנִי, אֵלֶיךָ,
בְּוַדַּאי, לֹא קָרָאתִי בְּשִׁמְךָ.
הוּא נִטְעַן בְּיוֹתֵר מִדַּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת שְׁבוּרוֹת.
וְכַנִּרְאֶה מְשׁוֹרְרִים יְכוֹלִים בֶּאֱמֶת לְהִפָּגֵשׁ רַק בָּעֶצֶב
הַחֹרֶף הַזֶּה לֹא כָּתַבְתִּי אֶחָד.