יַלְדוּת תפוזים

בחצר שמתחת לבניין, איפה שנגמר הדשא, היינו משרטטים בסכינים כדור ארץ עגול וגדול ומחלקים אותו בינינו. בדרך כלל עשינו את זה בחורף שבין הגשמים, החורף של הילדות נראה לי תמיד יותר קר ויותר רטוב. אחר כך כל אחד בתורו היה זורק את הסכין, נועץ אותה באדמה, מותח עד לאיפה שהיה מגיע ומשתלט על עוד שטח ספוג מים. ולא היה הבדל בין מים ליבשה, בין אוקיינוס לקרחון, כדור עגול וגדול מתחת לרגליים שלנו.
אהבתי לנצח במשחק הזה כמו בכל משחק, אבל מי שניצח נשאר לבד בעולם העגול שמתחת לבניין. מה שבטוח, זה היה המשחק היחיד שהשכן מקומה רביעית לא היה יכול להפסיק באמצע, כי אם היה מפסיד היה לוקח את הכדור שלו והולך הביתה.
 
*
 
ריח של נבלה, כל הקיץ ריח של נבלה, בין העמודים שמתחת לבניין חמש אבנים,
הבניין על עמודים ובין העמודים חיות מתות.
אני זוכרת כשהחתולה של השכן מתה
לכלב שלו קראו פוסטי
 
*
 
רדו למטה אתן עושות לי רעש
 
*
אנחנו חבורת חסמב"ה, אף אחד לא יודע על המשימות שיש לנו, אנחנו לא חוזרים
הביתה עד שמחשיך, עושים פיפי בין הבניינים, מנגבים בעלים ושותים מים מהברזים
שליד הפח הגדול. ליד המקום שבו הילד מהבניין הצמוד נשכב על הכביש בתחרות של רולטה רוסית, עד שעבר מישהו ודרס לו את שתי הרגליים. אמא פעם אמרה לי: אסור לך לשתות מהברז הזה, מה פתאום, השתגעת? נזכרתי עכשיו במילה פוליו, שזה אומר שיתוק אבל נשמע בכלל כמו משהו אחר, כי יש לזה צליל נעים ביחס למה שזה. לא סיפרתי לה שמאוחר מדי ושכבר שתיתי.
 
*
בסוכות היינו יושבים בסוכה שבחצר, וסבתא שלי הייתה מביאה כלים מלאים בדברים
שאהבתי לאכול, סבא היה תמיד מספר את אותו הסיפור על החמור ועל האונייה ואז
הם הגיעו. וּזְקָנוֹ הַלָּבָן שֶׁל סָבִי הוּא זִכְרוֹן הַשֶּׁלֶג בְּפִסְגוֹת הָרֵי הָאַטְלַס אוֹתָם לֹא רָאִיתִי
מֵעוֹלָם.
 
*
 
פעם הייתי אצל חברה, ההורים שלה גרו בקומת הקרקע והייתה להם גינה ירוקה
ושקטה. ישבנו כמה חברים מסביב לשולחן בחצר וצחקנו הרבה, כל כך צחקנו עד שאחד החברים אמר לי בואי את חייבת לראות משהו מצחיק. חצינו את הגינה והגענו עד הגדר, הגדר הייתה גדר אבן וגבוהה ממני, לא יכולתי לראות מה יש מאחוריה, הוא אמר לי תקפצי, קפצתי וראיתי שמאחורי הגדר עמדו אחת ליד השנייה מצבות של בית קברות.
 
*
 
כשהייתי ילדה חשבתי שבית קברות זה "בית גברות", אולי זה זיכרון של אחותי בכלל, לפעמים אני מתבלבלת.
 
*
 
סָבְתָא עַיישָׁה נָשְׁמָה אֲוִיר אַחֵר מְכָל גָּדוֹל שֶׁל חַמְצָן עָמַד בַּמִּסְדְּרוֹן סַבָּא אָמַר לָהּ אַל
תֵּצְאִי בְּלִי הָאֲוִיר עִם כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת מָצָא אוֹתָהּ עַל הַמַּדְרֵגוֹת. כְּשֶׁדָּרְשָׁה גֵּט מֵהָרִאשׁוֹן
(דּוֹדָהּ) אִלֵּץ אוֹתָהּ לְוַתֵּר עַל בְּנָהּ בְּכוֹרָה. וִתְּרָה. אָמְרוּ לוֹ גְּרוּשָׁה אָהַב אוֹתָהּ, נָשָׂא אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁל עֲקָרוּת אָמְרוּ לוֹ גָּרֵשׁ אוֹתָהּ אָהַב אוֹתָהּ כְּגֹבַהּ הֶהָרִים חָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁל עֲקָרוּת אָמְרוּ לוֹ גָּרֵשׁ אוֹתָהּ אָהַב אוֹתָהּ כְּעֹמֶק הַיָּמִים עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁל עֲקָרוּת אָמְרוּ לוֹ גָּרֵשׁ אוֹתָהּ, יַלְדָּה לוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת. סָבְתָא שֶׁלִּי.
 
*
 
היא מתה על המדרגות של הבית שלה ושל סבא במושב. סבא מצא אותה בצהרי יום שישי כשחזר מהשדה שלו. היה להם סיפור אהבה עוד מההרים של האטלס, כבר שנים אני מסתובבת בהרגשה שאם אספר את הסיפור הזה למישהו שכותב תסריטים הוא יעשה מזה סרט, הוא אהב אותה כמו שלא אהבו כנראה אף פעם, כמו שאי־אפשר לאהוב. אחרי שמתה היה מתקשר כל יום שישי לאמא ובוכה לה בטלפון שכולם מתים. אנשים מספרים שסבא היה חזק כמו שור ופעם, עוד בכפר במרוקו, ניצח בתחרות סחיבת חמור במעלה המדרון, בסוף הוא מת כי נשבר לו הלב.
 
*
 
כשהייתי ילדה הייתה קשה לי ההפרדה בין החלומות שלי לבין המציאות. לא ידעתי
למתוח את הקו בין מה שקרה ביומיום לבין מה שקורה בחלום, בעיקר אם אלה היו
חלומות טובים. למשל כאלה על סבתא רחל שהייתה באה אלינו בכל יום רביעי
באוטובוס דן משכונת שפירא. נזכרתי שתמיד בחלומות היא הייתה מסיעה אותי לחוגים בחיפושית הישנה שהייתה להורים שלי, הייתה עושה איתי ועם אחותי שיעורי בית.
סבתא מאיפה יש לך רישיון?
 
*
 
לפעמים אני מפחדת שאהיה כמו סבתא רחל, שהייתה לבד רוב החיים שלה. בהתחלה רווקה עד גיל מבוגר יחסית ואחר כך אלמנה עד שמתה. כנראה הייתה פסוּלת חיתון ואף אחד לא יודע או לא רוצה לספר למה, לא שאני רוצה להתחתן כל כך, דווקא לא, אבל מי רוצה לחיות לבד בתוך בית?
 
*
 
לפעמים אני חושבת שמוצאי השבת היו הזמן הכי עצוב בְּילדוּת תפוזים
 
*
 
לפעמים אני אומרת את המילה רווקה מלא פעמים עד שהיא מתרוקנת מהריק שבה,
לפעמים אני זורקת אותה כנגד הקיר שמאחורי המיטה שלי עד שהיא מתפרקת לכל
האותיות שלה.
 
*
 
כשעליתי לכיתה ב' סבתא רחל נרשמה ללימודים במתנ"ס של הקשישים בשכונת
שפירא כדי ללמוד לקרוא. כשהייתה ילדה, אולי בכיתה ב' או ג', אמא של סבתא רחל
מתה פתאום. לסבתא היו אחים, אבל אבא של סבתא החליט להוציא את סבתא רחל מבית הספר כדי שתנהל את משק הבית של המשפחה. בבית בשפירא מעבר לכביש היה תמיד מסתכל עליי בית הקברות המוסלמי, איפה שתלו את י"ח ברנר. בית הקברות הזה תמיד הפחיד אותי, אבל על העניין עם י"ח ברנר גיליתי רק בשנה האחרונה. בחצר היה לסבתא רחל השסק הכי טעים שאכלתי, ולפעמים היו נכנסים לה פורצים הביתה לחפש חפצים שווי ערך. פעם אחת לקחו לה את הטלוויזיה ואחר כך אבא מצא אותה מושלכת בבית הקברות המוסלמי. אני זוכרת שכשעליתי לכיתה ג' סבתא נשארה בכיתה א', וככה היה גם בכיתה ד' וה' וכן הלאה, אני חושבת שאז זה הצחיק אותי, אולי כי גם סבתא צחקה. לפני כמה חודשים הייתי במתנ"ס הקשישים בשכונת שפירא, חבר הזמין אותי לבוא, עשו שם תערוכות של אמנות ומוזיקה, אמנים ויוצרים צעירים מהשכונה כנראה.
כשנכנסתי פנימה הכול היה מאוד יפה ואווירה שמחה, לא ראיתי שם קשישים.
 
*
 
סָבְתָא שָׁד אֶחָד נִקְרָע מִמֵּךְ אֵיךְ אֶכְתֹּב אוֹתָךְ סָבְתָא? לֹא מַצְלִיחָה לִזְכֹּר בְּחִבּוּק לֹא
הִרְגַּשְׁתִּי חַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁל אַלְמָנוּת עֵץ הַשֶּׁסֶק בֶּחָצֵר נָתָן לִי פֵּרוֹת מְתוּקִים
 
*
 
במקום אחר שקוראים לו חֶבְרָה אני מנסה לדבר עם אישה בחלל עבודה, יצא לך לחשוב פעם מתי יאהבו אותך, באמת, עד הסוף, קרה שלא קמת מהכיסא עד לארוחת הצהריים, למרות שאת שותה הרבה מים כל הגוף כבר הפך צורה של כיסא. אישה בחלל עבודה, החלל משתנה, העבודה משתנה, חברות קמות ונופלות, עכשיו למשל אפשר לסגור את הדלת אבל עדיין אפשר לשמוע את המכונה התלת־ממדית עובדת, זה עוזר בייצור של מודלים יחידים, זה חוסך זמן, והעלות נמוכה. נזכרתי, הייתי פעם בריאיון עבודה, הם עשו שם מכונות תלת־ממדיות כאלה, לא זכרתי שהן עושות כזה רעש, המראיין הסתכל בקורות החיים שלי ואחרי ששאל אותי כמה שאלות מקצועיות אמר לי, אז ירית פעם בנשק? אמרתי לו שכן אבל רק על קרטונים. באותו רגע הוא שאל שאלות ואני עניתי וזו הייתה תשובה שמתאימה לשאלה. אישה בחלל עבודה, אהבת פעם, אבל באמת ועד הסוף? את הרעש של המכונה התלת־ממדית את כבר לא שומעת, זה רעש שאת מתרגלת אליו אחרי כמה חודשים, כל הקירות הם קירות גבס ככה ששומעים הכול, כל מה שאת אומרת, שומעים את האנחות אם יש כאלה. אישה בחלל עבודה. את שומעת גם את הצפצופים של השער, זה שער של כניסת ספקים, לקוחות, עובדים ושליחים של DHL , יש כאלה שמאבדים סבלנות אז נוסף על הצפצוף הקצוב של השער הם מצפצפים בצופר של האוטו, מישהו מתישהו פותח להם. אישה בחלל עבודה לפעמים אני חושבת להתחיל את הסיפור מכאן, "אישה בחלל עבודה" שיש לה צורה של כיסא כי היא בדרך
כלל לא קמה עד לשעה של ארוחת הצהריים ויש לה הפרעות של קשב, ומכל הצפצופים והרעשים והדיבורים במיוחד מפריעים לה האנשים, אישה בחלל עבודה, יצא לך פעם להיות במצב אהבה ולא במצב של היעדר? החלל משתנה, האנשים משתנים, העבודה מתגברת או משתנה גם היא, לפעמים משפצים את המשרדים, לא בהכרח את המשרד שלך, אבל לפעמים משפצים, מוסיפים עציצים מאיקאה, כאלה שלא צריך להשקות. מכניסים תוכנה חדשה שתנהל את המלאים, את התהליכים, שתנהל את הקבצים, שתנהל את הכול בעצם.
 
*
 
אני מנסה להיזכר בקול שלהם ולא מצליחה. אני זוכרת שפעם שאלתי את אמא שלי
למה סבתא וסבא צועקים כל הזמן כמו בטלוויזיה, אחותי הקטנה הייתה קוראת לזה
קלעדינה וזורקת קלמנטינות כמו שהם זרקו בטלוויזיה אבנים. אמא ענתה לי שהם לא
צועקים, ושככה מדברים את השפה הזאת. ותמיד כשהיינו חוזרים מהמושב היה נתפס לאמא החחח והעעע האלה שהייתה מדברת אותן עם סבא וסבתא, נתקעו לה בתוך העברית הרגילה, והיינו צוחקים עליה עד שהשתחררו לה האותיות.
 
*
 
לפעמים אני חושבת שמוצאי השבת היו הזמן הכי עצוב בְּילדוּת תפוזים
 
אִמָּהוֹת בָּלְעוּ לְשׁוֹנוֹת
אָבוֹת שָׁתְלוּ עֵצִים בַּבִּצּוֹת
אוֹ מֵתוּ.
יְלָדִים שָׁכְחוּ, שִׂחֲקוּ בֵּין קוֹצִים,
פָּתְחוּ מִכְתָּבִים וְקָרְאוּ בְּקוֹל מִבְּלִי לְהָבִין. ■
 
 
מתוך: גרנטה, גיליון 3, קרוב לבית.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s