שלוש מחשבות על הרומנים הנפוליטניים לאלנה פרנטה

2017 נפתחה אצלי בציפיה לספר הבא ברומאנים הנפוליטניים לאלנה פרנטה,
כמה דברים שכתבתי אחרי הקריאה בספר השני, אבל לא פרסמתי בסוף.
שלוש מחשבות:

מי הבדיה?

ב'חברה הגאונה' וגם בספר שממשיך אותו, 'הסיפור של שם המשפחה החדש', פרנטה פורסת סיפור שארוג סביב חברותן של שתי ילדות, לילה ואלנה. שתיהן בנות נאפולי, הסיפור מתחיל בשכונה, הבנות גרות בבתי הוריהן, אנשים פשוטים בני מעמד הפועלים. אנשי עמל. הספר הראשון מלווה את הילדות מגיל ילדות ומשחקים בחצר הבית אל ההתבגרות וההתאהבויות הראשונות. הספר השני כבר מלווה את שתיהן אל תוך תחילת חייהן הבוגרים. אחד מההישגים הגדולים של הספר הראשון, וגם לטעמי משמש כאמצעי לשמר איזה מתח, היא התחושה שאולי באיזשהו אופן, לילה איננה דמות אמיתית בסיפור. אלא בעצם היא בדיה, שאלנה בודה. היופי שבכניסה אל הסיפור של שם המשפחה החדש, מצוי בתחושה שעכשיו ההרגשה היא שהבדיה היא אלנה ולא לילה. או אולי שתיהן בדויות? בכל פעם מכיוון אחר? יתכן ושתיהן בודות זו את זו, או אולי את עצמן. רוב הסיפור שתיהן עומדות זו מול זו כשתי אפשרויות בחירה שיש לנשים מרקע כשלהן בנאפולי, בעולם.
הישג משמעותי נוסף שטמון ברומאן הזה לטעמי הוא האפשרות להעמיד סיפור בו הדמויות העיקריות הפועלות בו הן נשים, ואלה מושפעות מנשים, כלומר בסיפור חייהן ואיך שזה מתקדם, הן פועלות זו מול זו, הדמויות החזקות בחייהן הן האמהות שלהן והמורות שלהן, הנשים בחייהן. גם אם אביהן הוא זה שיחליט אם ימשיכו ללמוד או יישארו בבית לתמוך בעסק המשפחתי, המנוע הפנימי שמניע את חייהן מוזן בדלק שנותנות לו הנשים שבחייהן.
הגברים בחייהן ובסביבתן, הרבה פעמים: לא החלטיים, אלימים כלפיהן וכלפיי סביבתן, מצויים בסטרס תמידי, לא מעט הם חסרי אחריות, בוגדניים ומאכזבים. אך למעשה הם מהווים רק תפאורה ללב הסיפור ולמניעים שמקדמים את הדמויות ובכך את עלילת הספר.

המרחק שנכפה בעזיבה

שתי החברות, לנו ולילה תלמידות מבריקות, ובבית הספר, מחזיקות בציונים ובהישגים הגבוהים ביותר. מי מהן היא החברה הגאונה?
להמשיך ללמוד אחרי כיתה ח' במקרה שלהן נחשבת פריבלגיה, בשכונה בה גדלו, בצד הזה של העיר, וכן בגלל העובדה שהן בנות. בשכונה מדברים בדיאלקט, בבית הספר התיכון וכן גם בלימודי ההמשך מדברים בשפה האיטלקית הגבוהה. בסוף כיתה ח' המורה של לנו ולילה מצליחה לשכנע את הורייה של אלנה בתו של שוער העירייה, שזו תמשיך ללמוד, ואילו לילה, נשארת לעזור לאביה ואחיה בסנדלריה המשפחתית. אלנה אם כן, היא זו שעוזבת וככל שמעמיק הספר השני אל תוך חייהן הבוגרים כך המרחק שנפרס בינה לבין הבית והשכונה הולך ומתארך, נחשף המחיר שבעזיבה. אלנה כבר לא מדברת בשפת הדיאלקט באופן יום יומי, ובשובה הביתה אלנה כמעט כופה על עצמה להתנהל כמו בהצגה. יש לא מעט רגעים לאורך הספר שאלנה ממש תקועה בין לבין, מתנדנדת באוויר ואין לה מקום. היא זרה בסביבתה החדשה, נטע זר, וגם בביתה שלה כבר לא מוצאת מקום. בקריאה בספר יצא לי לא מעט לחשוב על הוריי ובפרט על אמא שלי. שעזבה את הבית בגיל הזה, בכיתה ח', ונשלחה ללמוד בפנימיה לתלמידים מחוננים בירושלים, עזבה את המושב בו חיו הורייה והקהילה ממנה באה, עולים ממרוקו, חקלאים שהתיישבו על אדמה בנגב המערבי, עזבה כדי לזכות בהשכלה טובה. נזכרתי בסיפורים של אמא, על הלילה הראשון בפנימייה בירושלים, ועל המפגש עם ילדים עירוניים שהגיעו לכיתה ח' אחרי שהיו להם הזדמנויות אחרות עד אותו רגע. דרך הסיפור שממשיך להעמיד זו מול זו את שתי החברות, בין אם הן רחוקות או קרובות, את הבחירות שלהן, ואת מצבן בתוך הקהילה בה הן חיות, הולך וחוזר ומסתמן שוב ושוב המרחק שנכפה בעזיבה של השכונה וזה ממשיך להופיע בכל פעם שקורה משהו משמעותי בחייהן של מי מהחברות או בביקור של אלנה בשכונה, או להפך בביקור היחיד של אמה שלה אצלה. מחיר העזיבה כבד, יש בו כמעט מין עזיבה של עצמך. אני שואלת את עצמי, ואומרת, חייבת להיות גם אפשרות אחרת, להביא את האפשרויות וההזדמנויות אל המקומות ולא להוציא את האנשים אל ההזדמנויות שמנתקות אותן מהבית בגיל כל כך צעיר.

על הספרות

אלנה המתבגרת כותבת רומן ראשון בגיל צעיר, אחרי שכבר עזבה את נאפולי, ונמצאת בלימודים הגבוהים בעיר רחוקה מהבית והשכונה. ספרה הראשון, מתפרסם כמעט מייד אחרי שמגיע אל הוצאת ספרים חשובה. ליבו של ספרה הראשון מבוסס על סיפור קצר שכתבה לילה בבית הספר היסודי, או אולי נכון לומר בהשראתו, אבל כשזו שולחת אל לילה את הספר או מדברת איתה עליו, ומזכירה לה את הסיפור שכתבה בבית הספר היסודי ועליו מבוסס הרומן הראשון שלה, לילה בכלל לא זוכרת את הסיפור, וחייה כבר עמוסים בדברים חשובים הרבה יותר, היא מגיבה בביטול מוחלט.
מה מקומה של הספרות בחייהם של האנשים? ובכלל איך זו יכולה לתאר את החיים שלהם, אם אלה שכותבים אותה לעיתים קרובות, נמצאים רחוק מאיפה שהחיים האלה מתרחשים? מי כותב את הספרות על החיים ומי חי אותם?
פרנטה מעמידה שוב זו מול זו את שתי החברות, זו שעזבה וזו שנשארה ושואלת שאלות חשובות על אפשרויות שיש לנשים, על התפקיד שלהן זו בחייה של זו, על המחירים שהן משלמות ועל מקומה של הספרות ומהיכן זו נכתבת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s