סיפור: שוויץ\חוזק חומרים

במשך שנה, אולי יותר, התרגלתי לקום בבוקר בשביל שום דבר ועדיין קמתי כל בוקר בשש.

והשמש? השמש לא הצליחה להפתיע אותי אף בוקר, ובגלל שהתקרה כל כך קרובה לרצפה כל הזמן,

לא הייתה ברירה אלא לקום.

והיו ימים שלא יצאתי מהבית

והיו ימים שלא יצאתי מהרחוב

והיו ימים אחרים שיצאתי מהעיר, נסעתי משם למקומות אחרים, ולא חזרתי כמה ימים.

במשך כל השנה הזו חיפשתי עבודה ולא מצאתי, חברים ובני משפחה כל הזמן שאלו אותי, מה את עושה בכל הזמן הזה?

לפעמים לא היו לי תשובות ולפעמים היו לי תשובות, אבל מה כבר יש לעשות עם הזמן, זו שאלה ממש מוזרה.

מה את עושה עם הכריך הזה? אני אוכלת אותו

מה אתה עושה עם הספר הזה? אני קורא אותו

עם הזמן לא עשיתי הרבה אבל הוא עשה את שלו,

ובכלל, כל התפיסה של זמן היום היא מאוד מיושנת.

אפשר להגיד שעד שהגעתי לכאן, לשוויץ, הייתי קבורה עמוק בתוך האבטלה ,במצב מוחלט של תרדמת עבודה.

וזה לא משנה אם הלכתי פעם בשבוע לשים את האצבע על המכונה האוטומטית במגדל של לשכת התעסוקה,

וזה לא משנה אם הפקיד קרא לי או לא, לפעמים, יש להם בלשכה חופשה של חג או מועד, ואז יש מין גשר כזה, שעובר מעל יום חמישי והתור שלי התבטל.

זה לא משנה, כי בסופו של דבר, היה שקט כמעט מוחלט כל הזמן.

לפעמים היו קוראים לי לראיונות עבודה ולפעמים לא, ובכל מקרה, כשלא קראו לי לא נסעתי.

ברוב הראיונות המראיינים היו מעקמים את הפרצוף באיזשהו שלב, זה אגב משהו שלא קורה אף פעם בשוויץ.

לפעמים צריך לחצות ים שלם או לקחת מטוס ולטוס ארבע שעות, רק בשביל ליהנות מהדבר הבסיסי הזה, לשבת מול אנשים שלא מעקמים מולך פרצוף.

למרות שאני יודעת, לפעמים הם מעקמים פרצוף רק מול פרצוף עקום.

והיו ימים שזה היה בסדר, קמתי והלכתי לים בכל בוקר, ושטפתי את הגלים בגוף והגוף שחה בתוך

המים והנפש גם שחתה בתוך הגוף ששחה בתוך המים.

ואנשים שאלו אותי, מה את עושה עם כל הזמן הזה?

והייתי עונה להם – אני הולכת לים.

והיו ערבים אחרים, נעימים, בהם הייתי יושבת עם חברים, בבר או בבית קפה, שותה משקה אחד או שניים כאילו אין לי דאגות של פרנסה, והייתי הולכת לחדר הכושר,

ואנשים שאלו אותי, מה את עושה בכל הזמן הזה?

והייתי עונה להם – אני עושה ספורט.

ובשוויץ אנשים לא שואלים אף אחד מה הוא עושה עם הכריך הזה, הם מדברים על מזג האוויר.

ובכלל זה לא משהו ייחודי לשוויץ, זה משהו שמדברים עליו בכל אירופה, מזג האוויר.

ואף אחד לא שואל אף אחד שום דבר.

לא ככה.

ולפעמים כשאני הולכת ברחוב פה בשוויץ ונתקלת באיזה מכר מפעם, בכל זאת אנשים מצליחים להגיע גם לשוויץ.

הם שואלים אותי:

אז איך הגעת לפה? מה את עושה פה? כמה זמן את פה?

לפעמים אני שוקלת להסתובב עם דפים קטנים דביקים כאלה שיש בהם תשובות לכל השאלות.

הבנתי באיזשהו שלב, שיש אנשים שרוצים לשמוע הכל,

הם רוצים לדעת אם הגעתי לכאן בגלל מישהו

הם מנסים להבין אם הגעתי לכאן בגלל שקרה משהו

לפעמים המבט שתקוע בזווית של העין שלהם מראה שהם חושדים שבכלל ברחתי ממשהו ולכל מיני שאלות וזוויות של מבטים יש כל מיני תשובות, אז לי יש כל מיני גרסאות.

היום אני אספר את הגרסה הטכנית,

כי ישר קלטתי, כבר מהרגע שנכנסת לכאן, יש עם מי לדבר.

אז מה שקרה בעצם, זה שאחרי שנה שלמה ששחיתי בים ובחדר הכושר ובכל המבטים העקומים האלה, הצלחתי למצוא עבודה.

לא, לא כאן בשוויץ, שם – בבית, והגעתי לכאן לגמרי במקרה.

כי החברה שעבדתי בה, חברת הנדסה גדולה, שיש לה מפעלים ועסקים בכל העולם, שלחה אותי להשתלמות מקצועית בשוויץ, השתלמות בחוזק חומרים.

חוזק חומרים היא תורה שלמה שלא נכנס אליה, כי אני לא בטוחה אם יש לנו מספיק זמן, או חמצן.

וההשתלמות הזו בשוויץ, הייתה באזור תעשייתי, באיזו עיר בינונית בגודלה, אבל בשוויץ גם אזורים תעשייתיים הם יפים כמו שרק שוויץ יכולה להיות, גם אם מסביב יש ריח חזק של גריז או שמן מכונות.

ובהשתלמות הזו בחוזק חומרים פגשתי מהנדס אחד מהבית, שהגיע גם הוא להשתלמות בחוזק חומרים, והוא סיפר לי על טרגדיה מאוד גדולה שקרתה במפעל שלהם, שהיה מייצר צ'יפים למחשבים,

לא, לא כאן בשוויץ, שם – בבית,

וזה מספיק לדעת שמדובר בצ'יפים ומחשבים, כי זה פרט טכני פחות חשוב, ואלה מילים לא מסובכות, צ'יפים ומחשבים כולם מכירים.

פרצה שם שריפה במפעל של הצ'יפים, ובתהליך הפיתוח של הצ'יפים האלה מעורבים חומרים דליקים, למשל אלכוהול, ובכל המפעל היה משהו בסדר גודל של אלפי קילוגרמים של אלכוהול, אז כשפרצה שריפה קטנה במפעל, מערכת כיבוי האש הופעלה בכל העוצמה, במפעלים לא לוקחים כאלה סיכונים, ובכל מקרה היום הכל אוטומטי. המערכת התיזה מלא מים וקצף והכל פעל כשורה, לכאורה

כי בסופו של דבר לא נשרף הרבה, אפשר אפילו להגיד, שלא נשרף כמעט כלום.

אבל כל מכונות ההשחזה החלידו, כולן.

ובגלל שמדובר במכונות מאוד מדויקות שמשחיזות במיקרונים את הצ'יפים של המחשבים, אי אפשר היה לחדש אותן או להוריד מהן את החלודה, היה צריך לזרוק הכל לפח ולהתחיל מההתחלה.

מסתבר שהמכונות האלה, כך סיפר לי המהנדס מהבית, הן מכונות שמייצרים אותן כאן, בשוויץ, ולוקח לייצר אותן שבע שנים.

כל הסיפור הזה של השריפה, השבית את המפעל של הצ'יפים לחלוטין ולתקופה ארוכה.

הוא סיפר שהם תבעו את חברת הביטוח והתחיל לזרוק מספרים במיליוני דולרים לאוויר, המספרים היו כאלה שהיו אמורים להפיל אותי מהכיסא, אבל אותי יותר הטריד הזמן הזה של השבע שנים.

שאלתי אותו, תגיד, מה זאת אומרת שבע שנים?

איך יכול להיות שלוקח לייצר מכונת השחזה שבע שנים?

 שבע שנים זה זמן קצת מוגזם לייצר מכונה, זה נשמע לא סביר.

ואז הוא הסביר, והתברר לי שבשוויץ יש אזור שלם בו קוברים מכונות מדויקות כאלה באדמה, נותנים להן לנוח שם.

כמה מטרים מתחת לאדמה, לכמה שנים טובות.

כי בגלל הצורך בדיוק גבוה,  נותנים לחומר לנוח ולהרפות.

ומתחת לאדמה, הטמפרטורה לא משתנה, תנאי הלחות לא משתנים, אין סכנה שיד אדם תפריע להן, אז הן יושבות שם, בשקט, מחכות ומרפות, מרפות ומחכות.

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s