רשימה קצרה על התערוכה של דוריס סלסדו בגוגנהיים מוזיאום

ex_salcedo_1024-550x264

צורה ונפח לכאב \פורסם בערב רב

מאת > • 9:37

בכתיבה, מעסיק אותי לא מעט המרחק הקצר בין השמעת קולם של אנשים לבין השימוש בהם לשם מעשה האמנות; איך לדבר כאב וסבל שלא חוויתי בבשרי, אבל בוער בדם כמו היה.

בתערוכת יחיד גדולה שמוצגת כעת במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק מוצגות עבודות של האמנית דוריס סלסדו (Doris Salcedo). התערוכה (נעילה: 12.10.15) פרושה בכל ארבע הגלריות שבמגדל המוזיאון. סלסדו היא אמנית ופסלת קולומביאנית. עבודתה מושפעת מחוויות החיים בקולומביה, שכמה מהן חוויות חיים קשות של ילדים, נשים ואנשים. בעבודותיה, שזה לי המפגש הראשון איתן, היא נותנת צורה ונפח לכאב וסבל אנושי כפי שלא ראיתי בעבר.

Doris Salcedo, Plegaria Muda (detail), 2008–10. Wood, concrete, earth, and grass in 122 parts, dimensions variable. Courtesy Alexander and Bonin, New York

מן המבט הראשון משהו פועל עלי. כבר בצורה שבה הפסלים תופסים את המרחב. במיצג הראשון שאני רואה חולצות לבנות מקופלות מונחות בערימה. מוט מתכת עבה חודר את הערימה ומממסמר אותה לרצפה. סלסדו לא משתמשת בפנים או בשמות, היא משתמשת בחפצים – של אנשים, של בית, של בתי-חולים. העבודה על כמה מהפסלים והמיצגים כרוכה במלאכה מדויקת מאוד וסיזיפית. כרוך בה גם סבל גופני, נדמה לי.

באחד מהפסלים האלה נראים שלושה צעיפים/בגדים עדינים התפורים בעבודת יד. הם תלויים על הקיר, וממרחק הם נראים כמו אבקנים של פרח שאם תנשוף דרכם, יתפזרו. הם רכים מאוד למראה, וכשמתקרבים מאוד אפשר לראות שהם תפורים מאלפי מחטי מתכת דקיקות, כמה מהן חלודות מעט.

במיצג פסלים אחר פזורים בחלל רהיטים ישנים. אפשר לעבור ביניהם, כמה מהם מחוברים זה לזה באופן לא פונקציונאלי. למשל, רגל של כיסא שמורכבת על צדו של ארון. הם אטומים ובלתי שמישים, תוכנם סתום בבטון מזוין, ובכמה מהם אפשר לראות מפות או בגדים מוטבעים בתוך הבטון, כמו מאובנים בסלע.

Doris Salcedo,

סלסדו עושה שימוש רב בשולחנות. במיצג אחר מונחים שני שולחנות ארוכים זה על גבי זה וביניהם אדמה לחה שאפשר ממש להריח. ממסגרת השולחן העליון נובטים ניצני צמחים, רגלי השולחנות מונפות לכיוון התקרה, כמו מצבות. החדר הזה מזכיר בית-עלמין.

בקומה השביעית אני נכנסת לחדר שעל רצפתו מונח אריג ענק עם טקסטורה של פרחים בצבעי אדום ובורדו עזים. הוא נראה כבד וזורם כמו נהר דם קרוש על הרצפה הלבנה של החדר, מהקצה שלו ועד לגדר. הוא נוצר לזכרה של אחות בית-חולים שנרצחה בעינויים בקולומביה, כך כתוב על קיר המיצג.

סלסדו מבקשת מאיתנו להתקרב כדי להבחין בפרטים; חוטים שהם מחטים, שערות אדם שמונחות על שולחנות מתפקדות כחלק מהטקסטורה של פני הפסל-שולחן, חולצות משופדות, רהיטים מבוטנים ואטומים לשימוש. הפסלים משאירים אותי מוטרדת ולא בטוחה בפרטים, אני לא מכירה את היסטוריית הכאב הזה, אבל מרגישה שהוא עבר דרכה. האריג הענק נדמה לי לרגע לשליה הנשפכת מתוך רחם. אחר-כך הוא פשוט נראה כמו כאב. בלתי פוסק וסמיך.

http://erev-rav.com/archives/39265

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s