אבן כבדה

מראש היא אמרה, צריך לקרוא לו טונגסטן, אפשר לראות, תסתכל, ילד כזה לא נולד בכל יום, מאחורי הזגוגית בבית החולים, מפרידה בינם לבין הרכים, היא חשבה בלב, הילד הזה הולך לעשות צרות צרורות.
מכשירי הקשר תמיד מטרטרים בימים האלה, או לפחות ככה מספרים, ולפעמים אומרים שהשקט, מחריש כזה, שקט של לפני שמצטלצלות האוזניים, ובכלל במלחמה הכתובה יש משהו מאוד פואטי, בעוד בזו שבמציאות אין שום דבר שאפילו קרוב לזה, פשוט מאוד לא.
אני זוכרת שלפני שירדתי מהגבעה, שמתי לב שהלילה בהיר, היה אפשר לראות לעומק רחוק, הרחקתי מבט עד להרים האדומים האלה וראיתי אותם בוערים לי מול העיניים, הייתי על הגבול.
בכנרת ישנו בתוך שקי שינה, טונגסטן ישן קרוב אליי, היינו לבדנו על החוף, זה היה ערב אחד לפני יום כיפור, שני חברים טובים בתוך שקי שינה, האוויר לא עמד, קולות תיפוף נשמעו מהחוף הרחוק והריח החזק הזה של הכנרת, מתערבב בתוך נשימות של שינה, ריח של מים בלי מלח.
מיד כששמעתי את הדיווח, רצתי לגבעה שמקיפה את המבנים, לתפוס שם קליטה עם הטלפון שלי, שלחתי לו הודעה, כתבתי לו מה קורה? אתה בסדר? הוא לא ענה, הייתי על הגבול.
יום שלם הלכנו בחום של הגליל, לפעמים הקיץ נזכר להגיע שוב רגע אחרי שירד כבר גשם, לא מרפה, היה איזה שלב שחשבתי שלא נשרוד עוד גבעה ירוקה כזו, כי כמעט ונגמרו לנו המים, טונגסטן היה רגוע, אמר לי שתכף מגיעים.
כשהגענו לנקודת תצפית גבוהה, הייתה מונחת בראש שלה אבן גדולה, על האבן היה כתוב שם באותיות מתכת בוהקות, חשבתי בלב, מישהו היה פה וניקה אותן, עוד אבן כבדה, עוד גבעה.
ירדתי למטה והתקשרתי אליו מהחדר, כשהקלדתי את המספר על הטלפון הירוק האצבעות כאבו לי מרוב פחד, כשהוא ענה חזרתי לנשום, שאלתי אותו טונגסטן אתה בסדר? שמעתי שקרה משהו, משהו לא טוב, הוא אמר לי זה אצלי אבל אני בסדר אנחנו עדיין כאן על הגבול.
בבית שלנו בשירותים היו תלויים לנו כל היסודות הכימיים, ככה שהצורה חקוקה לי במחשבות, על הדלת מול האסלה על דף נייר, אחותי הגדולה עשתה בכימיה חמש יחידות, אני זוכרת שאחר כך בכיתה יוד כשלמדתי עם המורה המעצבנת לכימיה מספר האתגר, את התכונות של כל היסודות, היה שם משהו לא אמין בכל המדע הזה, משהו לא מדויק, כבר אז התחלתי לפקפק, לא מדויק ברמה כזו שזה עוול לקרוא לזה מדע.
באוניברסיטה העמקתי את הפקפוק והידיעה, והבנתי שגם הפיזיקה לא חפה מפשע, מדע מדויק זה לא, מספיקה אקסטרפולציה אחת כדי להבין.
אחר כך הכול התחיל להסתובב לי בתוך הגוף כמו מערבל בטון על הכביש המהיר, הראש מסתובב בזווית סיבוב מסוימת והגלגלים של מערבל הבטון ממשיכים קדימה, משהו הרגיש מאוד כבד בתנועה, הדברים המשיכו לזוז ולהתקדם ולבנות ערים ובתים ובניינים ודירות לדוגמא ולא רק בשטחים הכבושים החיים התקיימו כרגיל.
חצי התפזרו.
ככה הוא סיפר לי, הוא סיפר לי גם איך הוא זיהה מי לא,
מי שלא, לא התפזרו לו החפצים.
והם היו שם עוד חצי יממה אולי שלמה אני לא זוכרת, הייתי על הגבול.
באמצע הלילה התעוררתי מהתיפופים, הרגשתי אבן כבדה שמוחצת לי את הגב, שמעתי את נשימות המטרונום שלו, רגועות ומשתלבות בקצב התיפוף אליהם מצטרף רעש האדוות הקטנות מהחוף, ככה לאט לאט, חצי לילה, עד שהבוקר עלה והפסיקו את המערבל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s